משנת ארץ ישראל על משנה שבועות ב׳:ד׳

4 עפ”י כתב יד קופמן

5 איזו היא מצות עשה שבנידה שחייבין עליה – השאלה נראית קשה: וכי מי הזכיר את מצוות עשה שבנידה? ולמה הובאה מצוות נידה כאן? נראה שהיא הובאה בשל דימוי הלשון "קצרה ארוכה". מסתבר שמשנתנו מתייחסת למשנה קדומה כלשהי שדיברה על מצוות עשה שבמקדש ובנידה. משנה כזאת יכולה להיות קשורה למשנת הוריות שנביא להלן.

6 היה משמש – "משמש" היא מילה נקייה ליחסי אישות, עם הטהורה אמרה לו נטמאתי אם פרש מיד חייב מפני שיציאתו הנייה לו כביאתו – בביאת המקדש עליו לצאת במהירות ולא להשתהות, ואילו בביאת אישה עליו להשתהות, אך לא לסיים את מעשה האישות אלא להרגיע את גופו כדי שתמעט הנאתו. כדברי הבבלי: "נועץ עשר צפרניו בקרקע עד שימות" יח ע"א, כלומר עד שהתרגשותו המינית תדעך, מבלי לסיים את מעשה האישות.

7 הדמיון בין ביאת המקדש לביאת הנידה כפול, הן בעצם השאלה של שהייה והן במינוח "ביאה" המשמש לשני פנים.

8 כפי שרמזנו משנתנו קשורה למשנה במסכת הוריות, וזו לשונה: "1. אין חייבין על עשה ועל לא תעשה שבמקדש ואין מביאין אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבמקדש. 2. אבל חייבין על עשה ועל לא תעשה שבנדה. 3. ומביאין אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבנדה. 4. איזו היא מצות עשה שבנדה פרוש מן הנדה ומצות לא תעשה לא תבא אל הנדה" הוריות פ"ב מ"ד. מדובר במקרה שבית הדין הורה הוראה בטעות ועשו ישראל על פיו, לפיכך הציבור בית הדין חייב בקרבן העלם דבר. המינוח המקראי הוא "ונעלם דבר מעיני הקהל" ויקרא ד יג, ופרשה זו של העלם דבר נשנית לאחר פרשת קרבן עולה ויורד שציטטנו במבוא למסכת הוריות, שבה מדובר על "ונעלם ממנו" שם ה ב-ד.

9 גם במשנת הוריות מדובר על עשה שבמקדש ועל עשה שבנידה, שם הבאת הנידה הגיונית ומובנת לא רק על רקע המינוח הדומה ביאת מקדש וביאת הנידה אלא גם על רקע ענייני. בשניהם יש עשה ולא תעשה, אבל יש הבדל בהלכה. רבי שמעון מסביר את חיוב הנידה: "אמר רבי שמעון מפני מה חייבין על מצות עשה שבנידה מפני שיש בה לא תעשה" תוס', הוריות פ"א ה"י, עמ' 475; ירו', שם פ"ב ה"ה, מו ע"ב. בירושלמי פירוש זה מוצע כאפשרות, והדיון הוא האם "חייבין" הם ה"נכנסים" או ה"מורין", כלומר האדם שנכנס או הסנהדרין שהורתה בשוגג.

10 הבבלי מנסח זאת בעזרת המינוח "תנא היכא קאי", כלומר על מה התנא מדבר: "זו היא מצות עשה שבמקדש שאין חייבין עליה וכו'. היכא קאי דקאמר זו היא? התם קאי" יז ע"ב, ומצטט את משנת הוריות. "תנא היכא קאי" הוא מונח המופיע בעוד סדרת מקורות, בכולם התלמוד מגלה את דעתו שהתנא מיסב את דבריו על משנה אחרת, ורק עריכה מאוחרת מציבה אותם כאילו במנותק. מינוח זה הוא אחד הגילויים הקדומים לתשומת הלב של אמוראים לשאלת עריכת המשנה, והעברת קטעי משניות ממקום אחד למשנהו. עם זאת דומה שהתלמוד לא הדגיש את האפשרות של משניות קדומות שהן בבסיס משנתנו, אלא סבר שהתנא כאן הוא המשך ישיר למשנה הערוכה שם. במקרה שלנו אין משנתנו המשך ישיר למשנת הוריות, שכן יש גם סדרת הבדלים בין משנת שבועות למשנת הוריות.

11 לפני משנתנו לא היה מונח המשפט האחרון 4, או אולי היה מונח ומחבר משנתנו רצה לפרט בו מעט יותר. בשבועות חייבים על ביאת מקדש, אם כי כאמור במשנה הבאה תובא דעתו של מי שפוטר מקרבן על חטא כזה. יתר על כן, מצוות נידה בהוריות היא עצם הפרישה, ומשפט זה אינו מוסבר. במשנת שבועות הוא מוסבר שאין הכוונה לעצם ההרחקה, שזו מצוות לא תעשה, אלא להנחיה אופרטיבית להשהות את הבעילה כפי שהסברנו בשם הבבלי נועץ צפרניו וכו'. אבל הירושלמי להוריות פירש שמצוות העשה היא "והזרתם את בני ישראל מטומאתם" פ"ב ה"ה, מו ע"ד, כלומר לא השהייה היא מצוות העשה אלא עצם ההרחקה. דומה שזו פשטה של משנת הוריות.

12 נמצאנו למדים שאם נדקדק, בעצם משנת הוריות מפרשת אחרת את מצוות עשה שבנידה. בהוריות מודגש עצם הפרישה ואילו במשנתנו מצוות העשה איננה הפרישה אלא השהייה. התפיסה שהפרישה עצמה איננה מצוות עשה אלא לא תעשה ושהשהייה היא מצוות עשה איננה לכידה; או ששתיהן מוגדרות כאי-עשייה או ששתיהן צריכות להיות מוגדרות כעשייה של הרחקה.

13 מבחינה רעיונית יש בפירוש זה חידוש גדול. פרישות מנידה עשויה להתבצע כהימנעות מפעולה, לא להתקרב לאישה נידה, אך לפי הירושלמי זו התנהגות אקטיבית של חיי קדושה ופרישות; מצווה שיש בה עשייה פנימית וחינוכית הבאה לידי ביטוי באורחות חיים יום-יומיים, ולא רק בהימנעות מנשים נידות.

14 לפנינו פרק מאלף בעריכת המשנה. משנת הוריות ומשנת שבועות שתיהן שאובות כנראה ממשנה קדומה קצרה יותר שחיברה את העשה שבמקדש לעשה שבנידה. הקשרה המקורי היה כנראה חובת בית הדין על הוראת טעות, אם כי אפשר שההקשר המקורי היה שונה, ואולי עסק בכלל המצוות שיש בהן עשה ולא תעשה כאחד. משנת הוריות פירשה את המונחים שבמשנה הקדומה בדרך אחת ופסקה שעל ביאת המקדש אין חייבים קרבן כשיטת רבי עקיבא להלן, ומשנת הוריות פסקה שעל ביאת מקדש חייבים קרבן כשיטת משנה א ורבי ישמעאל להלן, ופירשה את מצוות עשה שבנידה בדומה לעשה שבמקדש, כהוראה לבצע את הפרישה בדרך הנכונה קצרה במקדש, ארוכה באישה.

15 משנתנו ערוכה רבדים רבדים:

16 רובד ראשון – נקבעה הכותרת המספרית "שתים שהן ארבע". ייתכן שרובד זה נוצר רק בסוף התהליך.

17 רובד שני – ממשנה קדומה אחרת הובא פירוט המקרים שאינם שניים שהם ארבעה, אלא מניין אחר.

18 רובד שלישי – הוסבר מהו המקדש ומהי שהיית מקדש.

19 רובד רביעי – הובאה משנה קדומה אחרת המדברת על מצוות עשה שבמקדש, ואגבה מצוות עשה שבנידה.

20 רובד חמישי – הוסברו מצוות עשה שבמקדש, ומצוות עשה שבנידה, בניגוד להסבר שבמשנת הוריות שם הוא ברובד השני של מצוות הוריות.

21 המשך המשנה משנה ה חוזר לרובד הראשון וחולק עליו בשאלות עקרוניות.